החלטה בתיק בש"פ 603/13

נגד המשיב הוגש כתב אישום שבו מיוחסות לו ולשניים אחרים (להלן: דוד ו-אביתר) עבירות שוד וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיפים 402(ב) ו-499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בחלק הכללי של כתב האישום נכתב כי גב' לבנה כהן, ילידת 1936, היא מקבצת נדבות בעיר העתיקה בירושלים (להלן: המתלוננת). אחיינה הוא בכיר בעיריית ירושלים, המטפל בה ונוהג לסייע לה לעתים קרובות. המשיב הוא נהגו של האחיין, ובעל היכרות מוקדמת עם המתלוננת. במספר הזדמנויות בעבר, הסיע המשיב את המתלוננת לבנק על מנת להפקיד כספים. בחודש דצמבר 2012 פנתה המתלוננת אל המשיב ומסרה לו כי ברשותה כסף רב והיא מבקשת ממנו לסייע לה בהפקדתו בבנק. בעקבות מידע זה, פנה המשיב לדוד וביקש לשוחח עימו. דוד הגיע לביתו של המשיב יחד עם אביתר שנהג ברכב. בפגישה זו מסר המשיב לדוד כי ישנה קשישה ששמה לבנה, וברשותה סכום כסף של כ-100,000 ש"ח, וכי יש להגיע אליה במהירות לפני שתפקיד את הכסף בבנק. המשיב מסר לדוד את פרטיה של המתלוננת, לרבות העובדה שהיא חובבת תמרוקים ותכשירי רחצה. בהמשך, חזרו דוד ואביתר ברכב לבית העסק שבו שותפים דוד ואדם נוסף (להלן: יוסף), ודוד שיתף את יוסף ואביתר במידע. אביתר הסכים לשמש כנהג לצורך ביצוע השוד. באותו יום נסעו דוד, אביתר ויוסף לרחוב שבו מתגורר המשיב, שם ירד דוד מהרכב ושוחח עם המשיב. המשיב מסר לדוד את מכשיר הטלפון הנייד שלו מסוג נוקיה, שבאמצעותו יציג ליוסף ואביתר את תמונתה של המתלוננת. דוד חזר אל הרכב והראה ליוסף ולאביתר את התמונה, כדי שאלה יוכלו לאתר אותה בסמוך לכותל המערבי. השלושה נסעו לכיוון העיר העתיקה במטרה לאתר את המתלוננת, אך התברר שהיא עזבה את המקום. למחרת, ביום 19.12.2012, שבו דוד, אביתר ויוסף לעיר העתיקה במטרה לאתר את המתלוננת. אביתר נהג ברכב, ובהגיעם סמוך לרחבת הכותל ירד יוסף מן הרכב ואיתר את המתלוננת. יוסף יצר קשר עם המתלוננת, מסר לה שטר של 200 ש"ח, וביקש ממנה לפרוט אותו במטרה לראות אם היא מחזיקה ברשותה כסף. במעמד זה הותיר יוסף בידיה של המתלוננת 20 ש"ח, ואמר לה כי הוא מבקש להעניק לה תכשירי רחצה ותמרוקים הנמצאים ברכבו. בד בבד רכש אביתר שני סבונים ושמפו וחזר ברכב לאסוף את יוסף והמתלוננת. כשהגיעה המתלוננת לרכב, מסר לה אביתר את התכשירים שרכש, ויחד עם יוסף הציע לקחתה לבית האבות שבו היא מתגוררת. המתלוננת עלתה על הרכב ואביתר החל בנסיעה, כשהוא אוסף בדרך את דוד שהתחזה לטרמפיסט. בשלב מסוים, יצרו השלושה מצג שווא בפני המתלוננת כאילו יש תקר בגלגלי הרכב. אביתר עצר את הרכב בסמוך לחניון גן הפעמון בירושלים ונוסעי הרכב כולם יצאו ממנו. בשלב זה, דחף דוד את המתלוננת ומשך את תיקה מידה. המתלוננת נפלה ונחבלה חבלות יבשות בברכיה ובמרפקה, והשלושה נמלטו מן המקום עם התיק. בתיקה של המתלוננת נמצאו 20,000 ש"ח. את התיק זרק דוד מחלון הרכב סמוך למנהרת הארזים. על חלקו במסירת המידע, קיבל המשיב סכום של אלפיים ש"ח. למחרת, ליווה האחיין את המתלוננת על מנת למסור תלונה בגין השוד. המשיב אסף את המתלוננת ואחיינה מתחנת המשטרה לאחר הגשת התלונה. למחרת היום מסר המשיב לדוד מידע שלפיו אין בידי המשטרה תמונות של החשודים, אך ייתכן שברשותה מספר הרכב. עוד הבטיח המשיב לדוד כי יוסיף לעקוב אחר חקירת המשטרה. ביום 23.13.2012 חזרו אביתר ואדם נוסף (להלן: משה) למקום שבו הושלך התיק. אביתר איתר את התיק, אסף אותו לרכב ולאחר שבדק אם נותר בו דבר ערך נוסף, השליך אותו במקום אחר.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של המשיב, דוד, יוסף (שנגדו הוגש כתב אישום נפרד) ואביתר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד דוד ואביתר, ובפרט - הודעות המתלוננת, הודאתו של אביתר והודעתו המפלילה של יוסף. נוכח קיומה של עילת מעצר, הורה בית המשפט על המשך מעצרם ועל הכנת תסקיר מעצר בעניינם לשם בחינת אפשרות שחרורם לחלופה. עם זאת, בית המשפט דחה את הבקשה ביחס למשיב והורה על שחרורו בערובה, לאחר שמצא כי מחומר הראיות בתיק מתעורר ספק ביחס לזיקתו של המשיב לאירוע. בית המשפט ציין כי אין ראיה הקושרת באופן ישיר את המשיב לאירוע, שכן כל הראיות מתייחסות ל"יוני" שמסר את המידע שהוביל לשוד. עם זאת, איש מבין אלה שמסרו את ההודעות המפלילות לא פגש את מוסר המידע, אלא רק דוד שלא מסר הודעה מפלילה. עוד נמצא כי מתעורר ספק אם מכשיר הטלפון הנייד שאליו התייחסו בהודעות המפלילות אכן שייך למשיב, וכי תיאורו של "יוני" על-ידי יוסף אינו עולה בקנה אחד עם מאפייני הלבוש של המשיב. בית המשפט הסכים לעכב את ביצוע החלטתו, שניתנה ביום 23.1.2013 בשעת אחר הצהריים רק עד ליום המחרת בשעה 10:00, וגם זאת בכפוף לכך שהעוררת תודיע עד השעה 18:00 כי בכוונתה להגיש ערר.

טענות הצדדים

מכאן הערר שלפניי. העוררת טוענת כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב, וכי יש להורות על החזרת הדיון לבית המשפט קמא לשם בחינת שאלת קיומה של עילת מעצר ואפשרות שחרור לחלופה. העוררת טוענת כי התשתית הראייתית מבוססת על הודאותיהם של יוסף ואביתר, אשר קשרו אף את דוד והמשיב לפרשה זו. יוסף ואביתר מסרו בחקירותיהם כי המידע אודות המתלוננת נמסר לדוד על ידי אדם בשם " יוני". ואולם, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, קיימת עדות ראייה ישירה הקושרת את המשיב למעשה במסגרת הודעתו של אביתר. זאת, שכן אביתר מסר בהודעתו מיום 9.1.2013 כי הוא מכיר את המשיב (בשמו המלא) באופן אישי, וכי זיהה אותו בעת פגישתו ברחוב עם דוד. כמו-כן, מצביע בא-כוח העוררת על כך שבטלפון הנייד של המשיב - מסוג נוקיה - נמצאה תמונת המתלוננת, שצולמה ביום 19.8.2012. עוד נטען כי אביתר ויוסף נקבו בשם הרחוב שבו מתגורר המשיב. כמו-כן, מצביעה העוררת על הודעתו של המשיב עצמו, שבה יש ראשית הודיה.

           בשולי הדברים, מלין בא-כוח העוררת על כך שבית המשפט המחוזי הורה על עיכוב ביצוע החלטתו לפרק זמן קצר בלבד, וטוען כי קציבת סד זמנים כה לחוץ לעוררת לשקילת הגשת ערר והגשתו בפועל - אינה עולה בקנה אחד עם הנחייתו של בית משפט זה בנדון.

בא-כוח המשיב סומך את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. לדבריו, המשיב מכיר את המתלוננת מזה שנים, ואינו חולק על כך שהוא שוחח עם אנשים על אודותיה במספר הזדמנויות, אך מכחיש מכל וכל כי היה שותף לתכנון שוד. לעניין התשתית הראייתית, שב בא כוח המשיב וטוען כי אין ראיה ישירה הקושרת את שולחו לאירוע. נטען כי הודעת אביתר אינה קבילה בשלב זה נגד המשיב, שכן לא ברור אם הוא יעיד במשפט. עוד נטען כי הודעותיהם של אביתר ויוסף הן בגדר עדות שמיעה, שכן לפי הנטען רק דוד דיבר במישרין עם המשיב. אשר לדברים שמסר המשיב בהודעתו, נטען כי אין מדובר בהודעה מפלילה. המשיב מוסיף כי ברחוב שבשמו נקבו הנאשמים מתגוררים רבים אחרים ולכן אין מדובר בזיהוי מספיק. עוד טוען המשיב כי יוסף טען כי הטלפון הנייד שבו הוצגה תמונת המתלוננת היה מכשיר נוקיה כסוף, ואילו צבע מכשירו של המשיב הוא שחור. בא-כוח המשיב מוסיף כי התיאור הפיזי של "יוני" בהודעתו של יוסף אינו תואם את מראהו של שולחו. עוד נטען כי לא נערך עימות בין המשיב לבין הנאשמים האחרים על אף בקשתו (ועל אף שלפי הטענה בהליך קודם הורה שופט מעצרים על עריכת עימות כאמור, טענה שלא בוססה ולפי עמדת המשיבה אין בה ממש). בצד האמור נטען כי כל המעשים המיוחסים למשיב אינם מהווים עבירה, ולחלופין ממילא אין מדובר בעבירת שוד אלא לכל היותר בעבירת גניבה שאינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. בא-כוח המשיב מדגיש את אופיו הנורמטיבי של שולחו, אדם עובד ואב לשניים, מתנדב במשמר האזרחי ובזק"א, וטוען כי יש לבחון את הראיות על רקע נתונים אלה.

דיון והכרעה

ראיות לכאורה

בשלב בחינת בקשת המעצר עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפקת בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. ראיות לכאורה בהקשר זה הן ראיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל - יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. רק אם הבחינה הלכאורית מגלה ליקויים יסודיים או קשיים אינהרנטיים, באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל בעתיד לגבש תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן לבסס עליה הרשעה, יקבע בית המשפט כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם, ובמצב דברים זה אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל (26.9.2011); בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)). בשלב בחינת הראיות לכאורה אין בית המשפט נדרש לבחון את מהימנות עדים או את משקלן של העדויות, אלא-אם-כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות מעצמן על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה (בש"פ 352/11 ברי נ' מדינת ישראל (25.1.2011)).לאחר שבחנתי את נימוקי הערר ואת חומר הראיות בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל, שכן שוכנעתי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית למיוחס למשיב.

קישורו של המשיב שלפנינו לאירוע השוד נלמדת בעיקר מהודעתו של אביתר שנוקב בשמו המלא בתור מי שמסר את המידע בנוגע למתלוננת (הודעתו מיום 9.1.2013, ש' 69), ומציין כי ראה אותו לפני האירוע כאשר המשיב פגש את דוד ברחוב והראה לו את תמונת המתלוננת בטלפון הנייד (שם, ש' 83-81). כאן המקום לציין שלא מצאתי ממש בטענת בא-כוח המשיב כי מדובר בהודעה שקבילותה בספק (שכן אין זה ברור אם אביתר יבחר להעיד במשפט), ולכן אין להסתמך עליה לצורך בקשת המעצר. כידוע, מקומן של טענות בעניין קבילותן של ראיות הוא בהליך העיקרי ולא בשלב זה. ככלל, מקום בו הראיה לכאורה הנדונה אינה בלתי קבילה על פניה, יש לברר את שאלת קבילותה בהליך העיקרי, ובינתיים ניתן לראותה כראיה לכאורית לצורך המעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 4667/12 אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקה 7 וההפניות שם (28.6.2012) שדן בסוגיה זו ממש). לגופם של דברים - אביתר ויוסף שניהם מציינים בהודעותיהם את המשיב כמוסר המידע, ומוסיפים כי ראו אותו משוחח בנדון עם דוד ברחוב (הודעת אביתר מיום 9.1.2013, ש' 159-158; הודעת יוסף מיום 8.1.2013 ש' 6-5). מהודעות המעורבים עולה כי דוד הקצה חלק מהשלל לטובת "יוני" כגמול על מסירת המידע (הודעת משה מיום 12.1.2013, ש' 105; הודעת אביתר מיום 9.1.2013, ש' 72-71; הודעתו של יוסף מיום 8.1.2013, ש' 88-82). מהודעת המשיב עצמו עולה כי הוא מודה כי דיבר עם דוד על המתלוננת, וייתכן שאמר לו שיש לה כסף (הודעת המשיב מיום 8.1.2013, ש' 142). זאת ועוד, במכשיר הטלפון הנייד של המשיב נמצאה תמונה של המתלוננת, דבר המתיישב עם גרסת המעורבים האחרים שלפיה הוצגה להם התמונה במכשירו הנייד של מוסר המידע. אשר לטענות בא-כוח המשיב בדבר הגרסאות הסותרות הנוגעות לצבע המכשיר - לא מצאתי כי יש בהן כדי לכרסם בתשתית הראייתית האמורה. המכשיר הוצג למעורבים בחטף, בשעת לילה, ולכן אין ליתן משקל רב מדי לזיהוי צבע מסגרת המכשיר. הדברים יפים גם ביחס לטענות בדבר תיאורו של המשיב על-ידי יוסף, שתתבררנה במסגרת ההליך העיקרי, כמו גם לטענה בדבר אי עריכת עימות. יצוין כי הקישור בין המשיב לבין אירוע השוד אף מתחזק על רקע הודעת המתלוננת, שמסרה כי היא הודיעה למשיב לפני חג החנוכה כי יש לה כסף רב שיש להפקידו בבנק, וכן כי הוא ידע שהמתלוננת מחזיקה את הכסף בתיקה (הודעת המתלוננת מיום 10.1.2013, ש' 70-67). מצירוף ראיות אלה, שוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למשיב.

בא כוח המשיב טען בדיון שהתקיים לפניי כי המעשים המיוחסים לשולחו אינם מהווים עבירה, ולחלופין כי אין מדובר בראיות המבססות סיכוי סביר להרשעה בעבירת שוד, אלא לכל היותר בעבירת גניבה. מהתשתית הראייתית הלכאורית שעליה עמדנו עולה כי המשיב הוא שמסר לאחרים את המידע שהביא לביצוע השוד, ולפיו המתלוננת נושאת עליה כסף רב בתיקה. הוא זה שהראה למעורבים את תמונתה וכן פרטים נוספים שיסייעו להם באיתורה. תמורת מידע זה, ייעד עבורו דוד נתח מהשלל. ההיבט הפלילי במעשים אלה הוא ברור. אשר לטענה החלופית כי מדובר בראיות המקימות לכל היותר אפשרות להרשעה בעבירת גניבה, הרי שמקומה במסגרת ההליך העיקרי (השוו: בש"פ 4568/12 שלבאיה נ' מדינת ישראל (20.6.2012)). יצוין, מבלי לקבוע מסמרות כמובן ולצורך הליך המעצר בלבד, כי גם אם המשיב לא התכוון כי תופעל אלימות כלפי המתלוננת במהלך חטיפת תיקה, הרי שיש לכאורה יסוד לסברה כי העורר היה מודע בנסיבות העניין לאפשרות שעבירת הגניבה תסתבך לכדי הפעלת אלימות ותתפתח לעבירת שוד. בצד האמור, ברי כי דפוס פעולתו הנטען של המשיב - להבדיל מחלקם של הנאשמים האחרים - הוא נתון רלוונטי במסגרת המשך בחינת שאלת המעצר. גם הנתונים שעליהם עמד בא-כוח המשיב לעניין אופיו הנורמטיבי של שולחו ונסיבותיו האישיות הם שיקולים רלוונטיים בבחינת שאלת המעצר, אך אין הם משליכים על שאלת קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות נושא כתב האישום. בית המשפט יבחן אפוא שיקולים אלה בשלב בחינת קיומה עילת המעצר ואפשרות לשחרור המשיב לחלופת מעצר.

בשולי הדברים מצאתי להעיר כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לעכב את שחרורו של המשיב לפרק זמן קצר בלבד (ההחלטה ניתנה ביום 23.1.13 בשעות אחר הצהריים, ובית המשפט המחוזי עיכב את השחרור עד היום למחרת בשעה 10:00 - היינו פרק זמן של כ-18 שעות), אינה עולה בקנה אחד עם הכלל שנקבע בפסיקה לעניין זה. על המתווה לעיכוב ביצוע החלטה מעין זו עמד השופט (כתארו אז) א' גרוניס בבש"פ 4483/05 מדינת ישראל נ' שיף (19.5.2005):

"על אף החשיבות הטמונה בהחשת הליך הערר במקרים כגון דא, קציבה של 24 שעות אינה מספקת. ראוי לזכור כי במהלך התקופה יש להגיש ערר, לזמן את פרקליטיהם של בעלי הדין, לדאוג להבאתם של העצורים לדיון וכן לקיים את הדיון. אפשר שתקופה של יממה אחת מספקת כאשר מדובר בערר על החלטה של בית משפט שלום לבית משפט מחוזי באותה עיר. אין די ב-24 שעות לשם טיפול בכל הדרוש כאשר עסקינן בערר לבית המשפט העליון. על כן ככלל, ולמעט במקרים יוצאי דופן, ראוי כי תיקבע תקופה בת 48 שעות לעיכוב השחרור (סעיף 55(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996".

           דומה כי הדברים בהירים ומדברים בעד עצמם (ומקבלים משנה תוקף מקום שהמחלוקת נסבה על קיומן של ראיות לכאורה). הנחתנו כי בתי המשפט יוסיפו וינחו עצמם ברוח דברים אלה.

           סיכומו של דבר - נוכח קביעתי כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות נושא כתב האישום, הערר מתקבל אפוא. המשיב יישאר במעצר ויובא לדיון בבית המשפט המחוזי ללא דיחוי לשם בחינת קיומה של עילת המעצר ושאלת אפשרות שחרורו לחלופה.

           ניתנה היום, ‏י"ד בשבט התשע"ג (‏25.1.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    נב